בתחילת המאה ה-20 נבנו בתי ספר "אוויר-פתוח" כניסיון להילחם בעלייה הנרחבת של שחפת. האמונה שהאוויר הפתוח ואוורור הם המפתח במלחמה במגיפה, ובכך היוו השראה ליצירת כלובי תינוקות.
בשנת 1906, על פי המלצותיו של רופא שהתעקש על הצורך באוויר צח לתינוקות, אלינור רוזוולט, אמא צעירה בת 21 המתגוררת בניו יורק, הצמידה סל עץ עם חוט לחלק החיצוני של חלונה, ובסל נמנמה, אנה, התינוקת הראשונה שלה שנולדה באותה שנה.
למרות שאלינור רק עקבה אחר עצתו של אותו רופא, השכנים פחות אהבו את הרעיון ואיימו לדווח על האם לאגודה הניו יורקית למניעת אכזריות כלפי ילדים.
בשנים מאוחרות יותר, לאחר שהפכה לבת זוגו של הנשיא ה-32 של ארצות הברית, אלינור זכרה כיצד היא הזדעזעה מתגובת השכנים, ואמרה שהיא רק הסתכלה על עצמה באותה עת כאמא מודרנית.
אלינור רוזוולט כתבה באוטוביוגרפיה שלה שהיא עשתה זאת מכיוון שהיה צורך באוויר צח.
השימוש בכלובי תינוקות זכה לפופולריות רבה בלונדון במהלך שנות ה-30. המתקן נוצר עבור ילדים שחיים בערים ללא גנים. כלובי תינוקות אלה ניתנו על ידי קהילות שכונתיות, כמו מועדון התינוקות של צ'לסי, לכל חבר שלא היה לו גינה.
בשנת 1935 הכלובים אף הפכו לדבר שהוגדר כחיוני לכל בניין מגורים של מעמד הביניים. אך בתחילת מלחמת העולם השנייה, הקרבות סיימו את השימוש בכלובי תינוקות בכל לונדון. אבל הם הופיעו שוב מ-1953.
בסופו של דבר, מכירת כלובי תינוקות ירדה בהדרגה באמצע שנות ה-50, אולי בגלל חששות בטיחות והעלייה בתנועת כלי רכב עירונית.
