זוגיות יחסים נפש

איך לגרום לאנשים להתאהב

אנו נוטים לחשוב על אהבה כעל תופעה ספונטנית, אקראית ובלתי ניתנת לשליטה. עם זאת, התאהבות היא לא דבר ספונטני וגם לא אקראי, והיא מאוד בשליטתנו.

אנו מתאהבים רק כאשר אנו מוכנים למערכת יחסים רומנטית.

הבחירה שלנו במי להתאהב אינה שרירותית. אנשים בעלי השכלה גבוהה יתאהבו לעתים נדירות באנשים שאינם משכילים. אנשים עשירים מאוד יתאהבו רק לעתים נדירות באנשים עניים.

כמו כן, האהבה היא לא מיידית, היא מתפתחת בהדרגה, זאת הסיבה לכך שאנו יכולים לצאת בקלות ממערכת יחסים רומנטית בשלביה המוקדמים, בעוד שפעולה כזו במערכת יחסים ארוכת טווח היא הרבה פחות בשליטתנו.

האם ניתן לייצור אהבה במעבדה?

האם ניתן לזרוע את זרעי האהבה בצורה סינתטית? או במילים אחרות, האם נוכל לייצור אהבה במעבדה?

בשנת 1997, ארתור ארון והקולגות שלו טענו שהם הצליחו לעשות בדיוק את זה.

במאמר שפורסם ב-Journal of Personality and Social Psychology, הם תיארו ניסוי מעבדה אשר גרם לזרים להתאהב בפגישה של 45 דקות.

כל זוג נבדקים נכנס למעבדה מדלתות שונות וישבו זה מול זה. לאחר מכן הם היו צריכים לענות על שאלות אינטימיות יותר ויותר, מ-"האם אתה רוצה להיות מפורסם?" ל-"מתי הייתה הפעם האחרונה שבכית מול אדם אחר?"

השלב השני של הניסוי דרש משני המשתתפים לבהות בשקט זה בעיני זה במשך ארבע דקות.

ארון וצוותו השוו קבוצת טיפול זו עם קבוצת ביקורת, שבה נפגשו באותה צורה זוגות משתתפים למשך 45 דקות, אך הפעם הם הורשו לפעול באופן חופשי.

הזוגות בקבוצת הטיפול דיווחו על תחושות קירבה ואינטימיות חזקות יותר; זוג אחד אף התחתן חצי שנה לאחר הניסוי.

מה התהליך שגרם להתאהבות?

מה גרם לתהליך של ארון להיות כל כך יעיל ביצירת קרבה, אינטימיות ולבסוף אהבה?

אני מאמין שאת המנגנון (המכניזם) שמעורר את הרגשות האלה ניתן לסכם בשתי מילים: מחויבות והערכה עצמית.

כאשר שני אנשים מחליפים ביניהם מידע אינטימי, מתרחשים שני דברים:

ראשית, העברת מידע שכזה מעניקה למקבל המידע כוח שניתן להשתמש בו נגדו או נגדה, במיוחד כאשר מדובר בפרטים שבדרך כלל לא ייאמרו לאדם זר.

כוח זה בידו של מקבל המידע מעודד את מוסר המידע לעבוד קשה יותר כדי לזכות באהדת השותף שלו.

הפתיחות משמשת כ-בטוחה שמציב מוסר המידע לידו של מקבל המידע עם הבטחה לתת סיכוי גדול יותר למערכת היחסים, ויוצרת רמה גבוהה יותר של מחויבות בשני הצדדים.

מחויבות כזו חיונית להצלחת השלבים המוקדמים במערכות היחסים. רוב הדייטים לא מתפתחים למערכת יחסים רצינית לא בגלל חוסר התאמה, אלא בגלל חוסר מחויבות. ללא מחויבות, אפילו התאמה מושלמת נידונה לכישלון.

נישואי שידוך שבהם זוגות נשואים מתחתנים רק מספר ימים לאחר שראו זה את זה בפעם הראשונה, אינם פחות יציבים מנישואי אהבה. זוגות בנישואים אלה אהבתם גדלה לאחר שהתחתנו מכיוון שהם מחויבים לבקש לעצמם את האהבה הזאת.

הכוח האחר הממלא תפקיד ביצירת האהבה בניסוי של אהרון הוא הערכה עצמית.

חלק גדול מהתאהבות במישהו כולל התאהבות בעצמנו. להיות נאהבים, מעצב מחדש את ההערכה העצמית שלנו ומחזק מחדש את הביטחון שלנו במיומנויות החברתיות שלנו, אשר נחוצים בשמירה על מערכת יחסים רומנטית.

הצורך לאמת כל פעם מחדש את הכישורים האלה הוא דבר אבולוציוני.

כאשר אנו "מצליחים" בדייט, אנו מרגישים מחוזקים; כאשר אנו נכשלים, אנחנו מתוסכלים. הדבר מניע אותנו להמשיך לעבוד על הכישורים הרומנטיים שלנו, שבלעדיהם התרבות הופכת להרבה פחות סבירה – משהו שהגנים שלנו לא "אוהבים" בכלל.

חילופי מידע אינטיימים מגבירים את ההערכה העצמית של המקבל

חילופי מידע אינטימי מגבירים את ההערכה העצמית של מקבל המידע. אם השותף שלי מוכן לחלוק איתי כמה מהסודות האינטימיים ביותר שלו או שלה אני בוודאי טוב ביצירת מערכות יחסים.

תחושה זו של הערכה עצמית אינה רק גורמת לנו להרגיש טוב; אלא גם מושכת אותנו אל האדם שגורם לנו להרגיש ככה.

ואמנם, בניסוי של ארון, התבקשו הנבדקים לחשוף מידע אינטימי על עצמם. לפיכך, פעולה זו לא מצביעה דבר על כישוריו של מקבל המידע. עם זאת, כפי שקורה ברוב הניסויים במעבדה, המשתתפים תופסים את האינטראקציה במעבדה כ-אמיתית וממשית, מה שמאפשר להם לקחת קרדיט על פתיחות השותף שלהם.

בניסוי של ארון, שני המשתתפים ביצעו את שני התפקידים. הן במסירת המידע והן בקבלת המידע האינטימי. לכן, שני הכוחות של מחויבות והערכה עצמית פעלו על שניהם, הניבו אינטימיות.

לסיכום

הניסוי של ארון מספק לנו תובנה חשובה שיש לה השלכות רבות מעבר לתחומי המעבדה.

זוהי תובנה חשובה עבור אלה מאיתנו שמתחילים מערכת יחסים חדשה או אלה שהיו באחת במשך עשרות שנים.

פתיחות אינה תמיד דבר קל. היא עלולה לחשוף חולשות, והיא עלולה לשים אותנו במצב פגיע, אבל בסופו של דבר היא מחזקת את היחסים.

היא גורמת לשותפים בזוגיות להרגיש טוב יותר אחד כלפי השני, גם כאשר המידע אינטימי זורם רק בכיוון אחד – ובוודאי כאשר הוא זורם משני הכיוונים.

המאמר פורסם לראשונה באתר Psychology Today ותורגם מאנגלית.

אייל וינטר הוא פרופסור מן המניין לכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי מחקרו הם תאוריה מיקרו-כלכלית, תורת המשחקים, תמריצים בארגונים, מימון וכלכלה התנהגותית.

עבודותיו הוצגו ביותר מ-120 מכוני מחקר ב-26 מדינות ברחבי העולם, כולל הרווארד, סטנפורד, פרינסטון, ברקלי, קיימברידג 'ואוקספורד.

פרסם עשרות מאמרים בכתבי עת מובילים, ביניהם "רגשות רציונליים" שיצא בהוצאת "זמורה ביתן" ב-2012 ותורגם עד היום ל-7 שפות.

תגיות

הצטרפו לאגוגו בפייסבוק!