איכות חיים נפש

איך להשתמש בעיניים שלנו בצורה הנכונה

למעשה אין לנו מבט אחד, יש לנו ארבעה: הסתכלות, הבטה, התבוננות וראיה. יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, ורק באופן חלקי, הוא ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

004גבריאל רעם | מומחה לשפת גוף | לאתר| הגות | לפייסבוק | Agogo | פורסם 8/12/14

אם יש לנו עיניים - אז אנחנו רואים?
אם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים?

למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – הוא סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.

הסתכלות

ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה.  העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא קבור במוגבלותו, ללא יכולת להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה;  הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. הפעולה המכאנית בולמת את הפעילות הדינמית החבויה בה.

הבטה

ההבטה, היא הכוונת הסתכלות לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס. המביט משקיע משהו מעצמו בהסתכלות, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט – כלואים בשלהם. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו. זה עדיין הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. הבטה זה ללא נשמה.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות. המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.

התבוננות

כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום). האב חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מתבוננים בו משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף את זה שאנו מתבוננים בו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו’. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא: מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בשפת הגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך שפת הגוף. מה אני בעצם עושה? למשל אדם מקשיב לדובר עם יד מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה. והוא נותר סתמי. וחסר משמעות.  אך התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל, מחלץ מן האקט חסר המשמעות, את מה שמסתתר מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה כדי לחסום את פיו, כדי שלא יצאו מלים. כלומר הוא אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסיגרו אותם, או משהו כזה) וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא  משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים.

גם באזניים קורה דבר דומה. הסתכלות זה שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת;  בשמיעה זה שמיעה (זו החזקה השניה). ובפעולת הראיה: זו הראיה.

ראיה

בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אל לא די בזה, יש גם צורך  להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש. כך גם בשמיעה: בתחילה שומעים, אך לא באמת שומעים, צריך להאזין, כדי להקשיב ורק אז אפשר באמת לשמוע..

ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים!

תגובות

קראו על  11 עובדות פסיכולוגיות שכולם צריכים לדעת

אולי יעניין אותך גם